פסק-דין בתיק ת"א 12560-06

עיקרי העובדות וגדר המחלוקת

1.         התובע הוא הקדש שבבעלותו נכסים רבים בעיר העתיקה בירושלים. התביעה שבפני מתייחסת לגג בבניין ברחוב אלקלעה 9 בירושלים. אין מחלוקת על כך שהגג הוא בבעלותו של התובע, כך ששאלת הזכויות בנכס זה עובר להתקשרות נשוא המחלוקת אינה נדונה כלל.

2.         עניינה של התביעה הוא חוזה שנחתם ביום 1.1.97 בין מי שהיה בשעתו נאמן הוואקף (מתוואלי), מר עבדאללה בודיירי, לבין שני הנתבעים, לפיו ניתנה לנתבעים זכות שימוש בגג הבניין ברחוב אלקלעה 9 וכן ניתנה להם זכות לבנות בגג, בתמורה לתשלום דמי שכירות שנתיים בסך 800 דינרים ירדניים. ההסכם צורף כנספח ג' לתצהיר מטעם התובע, תרגומו לעברית צורף לסיכומי הנתבעים, ויכונה "ההסכם". לאחר חתימת ההסכם נמסרה החזקה בנכס לנתבעים.

            בכתב התביעה מבקש התובע מבית המשפט לבטל את ההסכם.

3.         ביום 20.4.04 שלח התובע לנתבעים הודעת ביטול להסכם, מהטעם שהחוזה נחתם בחוסר סמכות, וכן משום שהנתבעים לא עמדו בתנאי החוזה. לטענת התובע, לאחר שהנאמן הקודם הוחלף בנאמן אחד, מר עאדל בודיירי, התברר לתובע כי הנתבעים לא שילמו עבור החזקת גג הבניין. בעקבות זאת הוגשה לבית המשפט תביעת פינוי נגד הנתבעים בת"א 1986/05. במסגרת אותה תביעה הגיעו הצדדים להסכמה, מבלי לוותר או לפגוע בכל טענה שיש למי מהצדדים. בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין נקבע בין היתר כדלקמן:

א. הנתבעים יקיימו אחר הוראות חוזה השכירות מיום 1.1.97

ב. הנתבעים לא יבנו על הגג נשוא חוזה השכירות אלא לאחר קבלת היתר בניה כדין ולאחר שיקיימו את כל התנאים הקבועים בחוזה השכירות.

4.         התובע הגיש את התביעה שבפני, בה מתבקש ביטול ההסכם משנת 1997 בין הנאמן דאז לבין הנתבעים. לטענת התובע הנאמן שפעל בשעתו בשם ההקדש חרג מסמכותו, מאחר שלא היה מוסמך להתחייב ולהשכיר את הגג שכירות ארוכת טווח. בנוסף טען כי התובע כי ההסכם אינו תקף שכן לא ניתן לו אישור שבית הדין השרעי, וכי הנתבעים לא עמדו בתנאי ההסכם.

5.         הנתבעים טענו כי יש לדחות או למחוק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי והשתק בשל הזמן שחלף מאז ההסכם בשנת 1997 ועד הגשת התביעה שבפני. כן טענו להעדר עילת תביעה, שכן בית הדין השרעי לא ביטל את ההסכם. בנוסף טענו הנתבעים כי מילאו אחר תנאי ההסכם ושילמו דמי שכירות, שעבורם קיבלו קבלות או אישורים אחרים. עוד טענו כי הם פתחו בהליכים לקבלת היתר בניה, והבניה אף אושרה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים. הם נדרשו להמציא לועדה המחוזית לתכנון ובניה אישורים המעידים על בעלות התובע בנכס, אולם התובע לא הסכים להמציא להם אישורים כאלה ולפיכך לא יכלו לקיים את הדרישה.

6.         לגופו של עניין טענו הנתבעים כי ההסכם שנחתם הוא הסכם קומבינציה, כי הנאמן הקודם שחתם על ההסכם הציג עצמו כבעל סמכות להתקשר עימם בהסכם, כי אין בצו המינוי של הנאמן הגבלה או מניעה מלהתקשר עימם בהסכם ואין סיבה המצדיקה לבטל את ההסכם. הנתבעים טענו גם כי הם דיירים מוגנים בנכס.

התיישנות ושיהוי

7.         השאלה המקדמית שבה יש להכריע היא האם יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות או שיהוי בהגשתה.

            כאמור, ההסכם נשוא התביעה נחתם ביום 1.1.97, דהיינו למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה שבפני.

8.         סעיף 6 ל חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי ההתיישנות תחל 7 שנים לאחר המועד שבו נולדה עילת התובענה. סעיף 8 לחוק הדן בהתיישנות שלא מדעת מאריך את ההתיישנות כאשר נעלמו מן התובע עובדות המקימות את עילת התובענה, והוא לא יכול היה למנוע אותן בזהירות סבירה. השאלה שבה יש לדון היא האם סעיף זה חל בענייננו.

9.         אעיר כהערה מקדימה כי עיון בהסכם (בתרגום שהוגש במצורף לסיכומי התובע, שהוא הגרסה היחידה שיש בפני) מצביע על כך שמי שהוגדר כצד הראשון להסכם איננו ההקדש אלא נאמן ההקדש. אולם מהנסיבות ברור שמדובר בהתקשרות בשמו של ההקדש, שכן הנאמן מוגדר בהסכם כ"נאמן הקדש בודיירי", כך שברור למעיין בחוזה שהוא פועל מתוקף תפקידו כנאמן ולא כאדם פרטי. במבוא להסכם נכתב "הואיל והצד הראשון הוא הבעלים לזכות השימוש שבגג...". בעלי הגג הוא ההקדש ולא הנאמן כך שגם עובדה זו מצביעה על כך שההתקשרות היא מטעמו של ההקדש ולא על ידי הנאמן באופן אישי. למעשה, כל כולו של החוזה עוסק בהעברה של זכויות מסויימות בנכס שבבעלות ההקדש, כך שברור שההתקשרות היא בין ההקדש באמצעות הנאמן לבין הנתבעים, והגדרת הנאמן כצד להסכם היא עניין סמנטי בלבד.

10.       לכאורה נראה, איפוא, כי התובע, ההקדש, היה מודע לעריכת ההסכם, לתכנו ולנסיבותיו במועד שבו נערך, שכן ההסכם נערך באמצעות הנאמן שפעל בשמו. על כן יש למנות את מירוץ ההתיישנות החל ממועד החתימה על ההסכם.

אלא שהדין שונה מקום שעילת התביעה נובעת מן היחסים שבין הקדש ונאמן:

11.       בע"א 1559/99, צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 69, נאמר מפי כב' השופט א. מצא:

"כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על-מנת להתחיל את מירוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה".